הורות היא מאוד אינטואיטיבית: לאהוב, לטפל, ללמד. כל אחד בדרך שלו. עם זאת, בין התרבות שלנו לבין איך שגדלנו, בין כל רעשי הרקע לכל הגישות, בין דורות ותקופות שונות, הורות לא מרגישה תמיד אינטואיטיבית ואף מאתגרת מאוד. אין שיטת העתק הדבק או מתכון קסם. זה לא עניין של בחירות אישיות או עקרונות, זה גם לא עניין של תפקוד לפי הספר.
הורות היא לפני הכל מערכת יחסים.
מערכת יחסים בה הילד תלוי בהורה שלו והוא צריך לסמוך עליו כדי ללכת אחריו. לכן, הילד זקוק גם להובלה של ההורה וגם להרגיש אהוב, חשוב ומובן עבורו. המשמעות היא ש"ההורה הוא התשובה". זה לא אומר שאין צורך להיעזר (דווקא זו הסיבה לקבל ידע ותמיכה) אבל זה אומר שהחיבור הוא העוגן של החינוך. למען זה, ההורה שם את הדגש על הקשר ולא על ההתנהגות. הכוונה היא לא ״לקבל״ התנהגות לא ראויה, אלא לתרגם אותה בלשים משקפיים אחרים כדי לראות גם את החלק הנסתר של הקרחון. במקום ״איך להגיב להתנהגות מסוימת?״ נשאל ״למה ההתנהגות הזו?״
היקשרות היא הבסיס לתחושת הביטחון של הילד אבל אינה תמיד פעילה: החיים מלאים בפרידות (פיזיות ורגשיות). חוסר הביטחון שיכול לנבוע מכך, כמו גם חוסר הבשלות המובנית של הילד, בא לידי ביטוי בתסכולים, בבהלה, במרדף לקשר. ישנן התנהגויות בולטות כמו למשל אגרסיביות, רצון נגדי, דחף או השתוללות, אבל מה בעצם היה הקושי מאחורי? ההתנהגות היא כבר לא הבעיה אלא הסימפטום והמטרה היא לתת מענה לשורשים שלה על ידי חיזוק ההיקשרות.
פעמים רבות אנו כהורים מגיבים מחוסר אונים ולא בהכרח מאמונה שקשיחות תביא אמון או שויתור הוא הפתרון. בנוסף, החיים הם לא תיאוריה, אנחנו לא תמיד מווסתים ויש לנו הרבה תגובות אוטומטיות שמונעות מאיתנו ליישם בפועל את מה שאנחנו מאמינים בו. התפיסה היא שאין שלמות, יש למידה, יש תהליך ותמיד יש מקום לטעויות ולתיקונים. מערכת יחסים היא דינמית, הכוללת רגעים גם שלווים וגם מציפים, כחלק מאיזון בין צרכים שונים. היעד הוא לקבל את כל צבעי הקשת ולגדול בתוכם.
אני מאמינה שכל הורות ייחודית. המשותף הוא השלושה גורמים: הילד, ההורה והחיבור שביניהם.
